<h1>ראבי"ה סימן תתקל"ג</h1>
<h2>דף קכז:</h2>
נשאלתי אני יואל בר' יצחק על אדם שהוא גוסס אם הוא יכול ליתן גט. והשבתי. נ"ל דאין נותן. דגרסי' בפ' יש נוחלין [קכ"ז ע"ב] ובפ' עשרה יוחסין [ע"ח ע"ב], לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי. ופריק, לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, שאע"פ שאינו יכול להקנותם במתנה, שרוב גוססין למיתה וכמת הוא חשוב, לענין בכורה מוחזק הוא ונאמן הוא לומר זה בני בכורי ונוטל פי שנים, דתניא במסכת שמחות [פ"א ה"א], הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, נוחל ומנחיל וכו', וכן פר"ח. ואומר אני כשם שאין מתנתו מתנה הכי נמי אין נתינת גיטו גט, דמאי שנא האי מהאי, וקרא כתיב [דברים כ"ד] ונתן בידה, דבר נתינה הוא, והאי לאו בר נתינה הוא. והא דתנן בריש מסכת אהלות [פ"א מ"ו] ובמסכת שמחות [שם] זוקק ליבום ופוטר מן הייבום, פי' אם נולד לו אח(ר) בשעה שהוא גוסס, זוקק את אשתו ליבום, דיש להם ישיבה אחת בעולם. ופוטר מן היבום, אם מת יעקב וראובן בנו גוסס פוטר לאה אמו מן הייבום. ונוחל ומנחיל, בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה. כללא דמילתא כל מידי דממילא, כגון ירושה הבאה מאליה, כגון שנפלו לו נכסים בירושה, חשבינן ליה כחי. ונוחל ומנחיל, וכן זוקק ופוטר, ופוסל ומאכיל, היינו ממילא. אבל דלא ממילא, כגון שצריך ליתן גט ומתנה ומקח וממכר או קידושין, לא הוי מעשה דידיה מעשה. ותדע מדנקט (הני) [הכא] יבום, ולא תני ופוטר את אשתו בגט, כדפרי'. והאי דאמרינן בפ' כל הגט, הלכה המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים [כ"ח ע"א], ואמר רבא לא שנו אלא בחולה, שרוב חולים לחיים אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא. (ו)להתירה ליבם איירי, דאי להתירה לשוק שריא אי משום גט אי משום מיתה. וה"פ, האי דנותנו לה בחזקת שהוא קיים היינו בחולה שרובם לחיים איכא למימר הבריא, למעוטי גוסס שאין לחוש שמא הבריא בשהיית הדרך, הילכך אינו נותנו לה בחזקת שהוא קיים. וכשקיבלו המביא קודם גסיסתו, דאי קיבלו בשעת גסיסתו אינו גט, ואפי' אם היה עדיין קיים. ונ"ל דאם קבלו השליח קודם שהיה גוסס ואח"כ נעשה גוסס דאינו נותנו לה עד שיבריא. ואע"ג דאמרינן [גיטין ע' ע"ב], אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס ופליגי בה ר' יוחנן ור"ל, ואפי' אליבא דר"ל דלא בעי לאמת[וני] עד שישתפה. התם כדקא פריך לר"ל, ולדמויה לשוטה. ופריק, שוטה לאו סמיה בידן וכו'. וגוסס נמי לאו סמיה בידן. וגרע ממי שאחזו קורדייקוס, דהתם סמיה בידן. ועוד ראייה מערכין פ"א [ו' ע"ב], הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך, וכו' עד, ר' יוסי אומר, נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק וכו'. ואמ' בגמ', דכולי עלמא סבירא להו כר' יוסי בנודר ומעריך ומקדיש, כי פליגי באם הזיק וכו'. ומדקא נקיט הני, נודר ומעריך ומקדיש, דווקא הני, משום דלגבוה הוא, ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ומחמרי' ביה, הא להדיוט לא מצי יהיב. [דאי מצי יהיב] כל שכן לגבוה, ולא יהא כח הדיוט יותר חמור מן ההקדש, ומאי קמ"ל דנקט הני דלגבוה. ומה שפי' רבי' שמואל בפ' יש נוחלין [קכ"ז ע"ב], בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, וגוסס אינו יכול לדבר ואין בו כח ליתן וכו', אגב שיטפיה לא עיין בה. דאי משום דאינו מדבר, הא אי מדבר יכול ליתן, א"כ אפי' אינו גוסס אלא חולה בעלמא שאינו מדבר מצי למינקט, דאמרי' בפ' מי שאחזו קורדייקוס [ס"ז ע"ב], נשתתק ואמר כתבו גט לאשתי בודקין אותו ג' פעמים. וההוא בחולה ונשתתק מיירי, וכן פי' רבי' שלמה התם, דהא פשיטא חולה שאינו יכול [לדבר] מחמת שכבד עליו החולי שאינו יכול להקנות ולא ליתן גט אלא ע"י בדיקה, כדתני' התם [ע"א ע"א], כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למתנות ולמשאות ולעדות ולירושות. ומדנקט גוסס ש"מ דאפי' יכול לדבר חשבינן ליה כמת, כפר"ח. וכעניין זה פר"ש בפ' עשרה יוחסין [ע"ח ע"ב], ולא כפי' רבינו שמואל בר' מאיר. ותו לא מידי. אבי מורי.
תשובה. לפי מה שכתב מורינו הרב תפרש לנו הא דאמר שמואל [גיטין ע' ע"ב], שחט בו שנים או רוב שנים מעידין עליו להשיא את אשתו. ורמינן דשמואל אדשמואל, דאמר שמואל, שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אילו יכתבו ויתננו. ומשני, חי הוא וסופו למות. אלא מעתה יהא גולה על ידו וכו'. ויודע אדונינו כי בשחיטת סימנים אי אפשר לחיות, ואפי' הכי גיטו גט, ואע"פ שאי אפשר להוציא דיבור. ועל גוסס אין מעידין להשיא אשתו, דמיעוט גוססין לחיים, ולהשיא אשה בכל דהו חיישי'. ואיזו מדה מרובה (למידה) [למיתה], שחוט או גוסס, הוי אומר שחוט. ואם קירוב מיתת שחוט פטור, דגברא קטילא קטל, דהא אפילו ההורג את הטריפה פטור, וההורג גוסס בידי שמים חייב מיתה [סנהדרין ע"ח ע"א]. ואתה חושבו כמת לכל דבריו, ושחוט שהוא ודאי מת חשוב חי לגבי גט. הני שמעתתא מרפסן איגרי. ואם יודע מורינו הרב, ארכין אוזן לדבריו, כהדין נוטה. יהודה בר' קלונימוס בר' מאיר.
הנני משיבך ומפרש, על מה שאמר מורי שעל גוסס אין מעידין להשיא אשתו, משום דמעוט גוסס לחיים. הא קיימא לן בפ"ק דשחיטת חולין [י"א ע"א] דאזלינן בתר רובא בין באיסורא בין בקטלא בין במכה אביו, ואע"ג דקיימא לן ושפטו העדה והצילו העדה. ואע"ג דמסיק רב פפא היכא דאיפשר [לא] אזלי' בתר רובא, והיכא דלא איפשר [אזלינן, הכא לא איפשר] משום עיגונא. והכי מוכח בפ' כל הגט [כ"ח ע"א], דמקשי תרומה אגיטין, ומשני, גיטין לא איפשר. והא דאמר רבה [שם], אבל גוסס, שרוב גוססין למיתה, לא, ביבם איכא לפרושי. דאי לשוק, ממה נפשך שריא, אי משום גט אי משום מיתה. הילכך בזקוקה ליבם מיירי, ואם מת אינו גט וזקוקה ליבם. ותו, בפ' בתרא דיבמות [קי"ט ע"א] גרסי', אלא לא תינשא אמאי, הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות וכו', ומאי שנא הא מרובא דגוסס. ומה שהבאת מסנהדרין [ע"ח ע"א] דההורג גוסס בידי שמים דכולי עלמא חייב, מה שאין כן בטריפה ובשחוט דההורגו פטור, התם לאו משום דקרובים למיתה זה יותר מזה, אלא בקראי פליגי דאיש כי יכה כל נפש אדם, וההורג גוסס כל נפש קרינא ביה, שנטל ממנו נפש כולה, למעוטי טריפה שנעשה בו מעשה ואינו שלם כמו שנברא וליכא כל נפש. ומה שיכול ליתן גט היכא דשחט שנים, התם בגיטין [ע' ע"ב] מפרש טעמא דדעתא צילתא אית ביה וכחישותא הוא דאתחילה ביה, הילכך חשוב כמו בריא, אבל גוסס כבד עליו חוליו ואין לו דעת כל כך. אע"ג דמדבר ומכווין, היכא דצריך לעשות מעשה כמת הוא, כדפרישי' והוכחתי לעיל בראיות. אבי מורי.
וזאת תשובתי שנית. ראיתי פרי גודל לבב הרב המובהק, צולל ויורד לעומקי התהום. הנני משיב למורי הרב ר' יואל, העמקת והגבהת למעלה למעלה. ואני יהודה בר' קלונימוס בר' מאיר מודיע לאדונינו כי נפלא הוא בעיני אחי מורי ר' מאיר וגם בעיני יפלא, אשר פסלת גיטו של גוסס אם דעתו מיושבת ומילולו נכון בפיו. וראיות אדוני לא ראינו, אך פי' חדש ליישב החידוש שחידשת. וכל התלמוד [מלא] כי הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. ואף ממקום שבאת אין לך ראייה גדולה ממנה, דגוסס השולח גט אין למוסרו ביד האשה בחזקת שהוא קיים, הא מידו ליד אשתו כשר וכשר. דומיא דזקן שהגיע לגבורות והיכא דלא איפלג דודאי גיטו גט, אף גוסס כיוצא בו. ואף ההורגו חייב מיתה, כההיא דפ' אילו הן הנשרפין [ע"ח ע"א], בגוסס בידי שמים דכ"ע לא פליגי דחייב, ובגוסס בידי אדם פליגי, ואע"ג דרוב גוססין למיתה. ואם היה בו צד אחד שהוא כמת (הרי) [קרי] כאן ושפטו העדה והצילו העדה, כההיא דעדות מיוחדת [מכות ו' ע"ב] (ופרכי') [דפרכי'], אלא מעתה בדיני נפשות תציל. ושלום רב למר ולתורתו. אשרי תבחר ותקרב, כי מי ערב לבו לגשת. תרהיבני עז בנפשי, יברכך מלכי וקדושי, הרב ר' יואל הלוי. יען כי מצאתי חן בעיניך להכירני ולקרבני, בענוותך בטחתי בך להשיב לך. ולולי כן קיימתי בעצמי כבבליים המקיימים בעצמם ראוני נערים ונחבאו. ומי לנו גדול כמוך לצלול במים אדירים ולגלות מרגליות, להאיר עיני חכמים. כי הבאת ההיא דכל הגט [כ"ח ע"א], דקאמר, נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכו', בגמרא, אבל בגוסס שרוב גוססים (וכו') [למיתה] לא. גם משנת מסכת ערכין פ"ק [ו' ע"ב], דתני בה, הגוסס נודר ומעריך ומקדיש. דמתרויהו יש ללמוד דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס היינו דווקא בגוסס שאינו בר דעת שהוא מטורף מחמת קירוב מיתה או שאינו יכול לדבר ולרמז, כמו שפי' רבינו שמואל דודי זצ"ל. ונפלאתי איך עלה על דעת אדוני לדקדק ממנה דההיא דגיטין דאין גיטו של גוסס גט, דאדרבה משמע מינה טפי דהוי גט. וההיא דערכין אמרת, התם משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. לא ידענא מאי קאמר מר, דהא מסירה להדיוט לא מהני בגוסס, לפי סברת אדוני, אפי' דעתו מיושבת עליו ומילולו נכון בפיו. וכל זה דחק אדוני בשביל פר"ח, שפי' גבי אילו נכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, שאז אינו יכול להקנותם לפי שרוב גוססים למיתה וכמת הוא חשוב ולענין בכורה מוחזק הוא. וזה הפירוש לא יתכן, כי על כורחי' טעם דרוב גוססים למיתה אין לו לגרום ביטול מתנתו וגיטו. דהא שחוט ומגוייד בצומת הגידין קרוב למיתה לרבנן כמו גוסס, ואין לחיים אפילו המיעוט כמו מגוססי' אלא (כולה) [כולן] למיתה, ואפי' הכי נותנין גט, כדאיתא בפ' מי שאחזו [ע' ע"ב]. וגם מתוך קושיא שהקשה אדוני על פי' רבי' שמואל, דאי משום דגוסס אינו יכול לדבר נקט גוסס למה לי למינקט גוסס, לינקוט חולה שנשתתק ואינו מכוין לומר ג' פעמים על לאו לאו ועל הן הן כשבודקין אותו למשאות ולמתנות. ומתוך כך דחק אדוני לומר כך, ומתוך כך חשב אדוני שאין נתינת גוסס נתינה אפי' דעתו מיושבת ומילולו נכון. גם זאת לא תהיה. וכבוא כתב אדוני ליד בני אלחנן אמר לי(ה) דסמוך למיתה מיבעי' ליה למינקט, דאינו משתפה אח"כ, כי באותו שסופו להשתפות יש מיגו ולא צריך קרא דיכיר. וסתם גוסס שאינו יכול לדבר ולרמז כן הוא, כי מתוך אותו הטירוף הוא מת. אבל במשמע חולה שנשתתק או בריא שנשתתק אין משמע שלא ישתפה אח"כ, כי אין סתמן שלא להשתפות, לכך יכול להקנות [נכסים] שנפלו לו אז. כך אמר לי בני לאלתר כשבא כתב אדוני לידו ויפה כיון. ועוד יש לתרץ דאפי' לא היה סתם משתטה ומשתתק שאין יכול ליבדק סופו להשתפות, עדיף ליה למינקט גוסס, דשכיח מחמת מיתה בכל סתם בני אדם, אבל שטות ושיתוק שאין יכולין ליבדק שאינו מחמת מיתה אינו מצוי רק במיעוטין. ואמנם כתב אחד מחלב הקרב בא לידי (ונאמר) [ונאסר], ואני איני בקי בהן ובשמותיהן של אותן חלבים שהזכיר בכתב אדוני. ושלום תורתו נצח. יצחק בר שמואל זלה"ה.
זה השיב לי ר' אליעזר בר' שמואל ממיץ, קרובי. תפילתי תמיד ובוקר שואל, להחיות ולהשלים ה"ר יואל, קרובי. עיינתי בכתבו ותמהתי על דעתך הנקיה. דהאמרי' [גיטין ע' ע"ב], שחט בו שנים ורמז ואמר, כתבו גט לאשתי, הרי אילו יכתבו ויתנו. ואין לך גוסס וברור למות גדול מזה. ואם ברמיזתו כותבין כל שכן באמירתו. ובתוספתא [שם פ"ה ה"א] תניא, ראוהו מגוייד או צלוב ואמר, כתבו גט לאשתי, כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה בו. ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס אין לטעות כלל, שהתלמוד דבר בהווה, שגוסס אינו ראוי לתת, שאינו מדבר, ובגוסס דתקיף ליה עלמא טובא מיירי, שאינו יכול לא לדבר ולא לרמוז. ואע"ג שיש גוסס ראוי לתת, במדבר או רומז, התלמוד שרצה לומר באינו בר דיבור ורמיזה אפקיה בלשון גוסס. וכמדומה לי שירבו חולקין עליו בדבר זה, ושלום.
